לפעמים מתוך שקיעה בהווה הקטן, האדם יכול לחשוב שבסך-הכל החיים שלנו בסדר; לומדים תורה, מתפללים ומקיימים מצוות. גם בחיים החומריים אנחנו יכולים להמשיך ולשכלל אבל זהו מבט של קוטן. כל-כך הקטינה אותנו הגלות עד ששכחנו מי אנחנו, מה באמת חיינו , למה אנחנו ראויים ומה הם סדרי עבודת ה' האמיתים. בכל יום ויום – ובעיקר בימים אלה של אבל החורבן – אנחנו חוזרים אל המבט הגדול הזה, חוזרים להיזכר – עד כמה שעיננו הטרוטות מסוגלות להשיג בדורות אלו – מהו עם ישראל בתפארתו ומהי המעלה הרוחנית המצופה מאתנו. ככל שיותר יצויר לנו הציור הזה, יותר נבין את האבל ויותר תגדל בנו ציפית הישועה שהיא זאת שגם הולכת ובונה בתוכנו את המוכנות אל מצב החיים השלם הזה.